חוויות מטיול באלבניה בוואן – למי שעדיין תוהה לגבי כמה בטוח שם

משהו קצת שונה הפעם – במהלך שיטוט בפייסבוק, דווקא לא בקבוצה שמתעסקת באלבניה, נתקלתי בפוסט של מטיילת ישראלית שמטיילת לבד באירופה עם קמפר-ואן. הפוסט עוסק בעיקר בחוויה שלה כשהיא נקלעה לצרות במהלך טיול באלבניה – ומה שהיא חוותה מדגיש שוב עד כמה אלבניה היא מדינה בטוחה, חמה ומקבלת, עבור זרים, וכן – בהחלט גם עבור ישראלים.

האמת? לא הופתעתי. הרי גם לי הייתה חוויה דומה – כשהרכב שלי נתקע בבוץ במהלך טיול בקוסובו, אנשים מקומיים מיד נחלצו לעזרתי. זהו בדיוק הסיפור על בסה – מושג אלבני שמדבר על נאמנות, אמינות ועזרה הדדית.

באישורה של המטיילת, אני משתפת את הסיפור שלה כאן בבלוג, כמובן לבקשתה ללא פרטים מזהים. הסיפור שלה משקף בצורה נהדרת את האופי המיוחד של האלבנים ואת החוויות המרגשות שניתן לחוות בטיול לאלבניה. 

הפוסט ארוך מאוד – ולכן הדגשתי את החלק העיקרי שגרם לי לבקש ממנה לפרסם את הסיפור פה. 

התמונה המצורפת שייכת גם היא לכותבת האנונימית. 

חוויותיה של מטיילת ישראלית בוואן באלבניה

אז אני באלבניה. משתפת ביום קלאסי בחיי,
שכולל בתוכו מנעד רחב של רגשות וחוויות.
מה שנקרא -'הרפתקאותיי בניכר'.
ואם הייתה סדרה בנטפליקס על המסע שלי, זה לחלוטין היה פרק.
 
התחלתי את היום כשאני נוסעת מאיזור Theth המרהיב, לשוק איכרים/פשפשים שמצאתי דרך ד"ר גוגל, לא הייתה לי כתובת, אבל הייתה לי תחושה חזקה שאמצא.
אכן מצאתי, לא היה לי ספק כשראיתי כמויות של אנשים ומכוניות. הבנתי שאני במקום הנכון. שמתי את האוטו-בית שלי בצד ויצאתי לי לסיבוב.
איזה שוק מגניב, כ"כ נהניתי.
הכי אותנטי שיש, בלי שום ניסיון לייפות, לעצב, למסחר, לעדן… זה פשוט מה שזה, ואין שם בכלל תיירים להרשים… להרגשתי הייתי הזרה היחידה.
ואיכשהו בתוך כל הרפש הזה, גיליתי מלא חן, אמיתי כזה ולא מלוקק, וצעדתי שם בביטחון וחיוך ענק על הפנים. מתה על דברים כאלה. להסתכל לאנשים בעיניים, לספוג אווירה ותרבות ומהות דרך הרחוב.
והשוק ענק ונמשך ונמשך ומרגיש כאילו בכל מקום שאפשר לתקוע בסטה, תוקעים, גם אם זה ממש בצידי הכביש הראשי.
ויש שם תרנגולות מכל הסוגים, והודו, וחזירים ואפילו עיזים. פעם ראשונה ראיתי מישהו מכניס חזיר חי לשקית, מאודדד מוזר בעיניים שלי… וכמובן ירקות, ודגים ובשר פשוט מונחים ככה על שולחן, ופירות, וערמונים, וזיתים ויבשים ושיקויים שאין לי מושג מהם וקצת פלסטיק סיני ומלא שוק רצפה בגדים וכלי עבודה. והרוב הגמור נראה מקומי, עונתי וטרי.
ואני יוצאת משם עם סלים מלאים בכל טוב שכבר בא לי לבשל ובהודייה ענקית על החוויה הזו.
ועוד דבר שמתנגן לי בראש זו כמיהה לזכות לראות בית אלבני מבפנים ולהבין עוד משהו על המנטליות האלבנית.
והשעה כבר שעה של חיפוש מקום לינה ללילה, ובחרתי לחנות ליד נחל קרוב יחסית בהמלצת איזה בחור באפ' Park4Night. ועל פניו, נראה טוב, אני עוזבת את כביש האספלט ומתקרבת לאט לנחל ונראה שיש מלא מקומות לעצור ואין זבל ויש נחל והכל טוב ויפה.
 
אני עוצרת רגע את הוואן ויוצאת רגלית כדי לבחור מקום אידיאלי, שגם יחסית מוסתר, וגם עם נוף לנחל, וגם ישר באופן יחסי. מוצאת מקום שנראה שהיו בו מכוניות לפני, קצת מוסתר… מבסוטה ומתרגשת לפרוק את כל מה שקניתי בשוק, אני מתחילה בהתמקמות.
 
ובעודי נוסעת לאחור, אני מתחילה להתחפר עם הגלגלים, ובאובר ביטחון עצמי שמעוגן בנסיון של חודשים כבר בדרכים לא דרכים… אני לא מתרגשת ובטוחה שאני תכף יוצאת מזה. חצי שעה אחכ, אני מבינה שזה לא הולך לקרות ומתייעצת עם 2 חברים טלפוניים שנותנים לי כמה טיפים ואני בטוחה שכמה דק ואני בחוץ.
 
עוד שעה וחצי, ואני מנסה ככה וככה, ואין שם קרשים,
אז מלקטת לי אבנים ישרות, ונזכרת שיש לי כפפות גינה שקניתי, אז אני יכולה להפסיק עם ידיים חשופות, ונזכרת שיש לי את חפירה פצפון בוואן, ונזכרת שהתקמצתי על אחד גדול יותר ומתקפל בפעם האחרונה שהייתי בחנות של כלי עבודה ומתבאסת על עצמי. ונזכרת בסיפור הזה בבאדולינה, שיש להם שם פנצ'ר ואין להם כלים ואיך לאט לאט הם יוצאים מזה… ומלאת אמונה בעצמי שגם אם לא היום, אז מחר אמשיך ואצא מכאן.
 
וכל השעתיים האלה הייתי עם מורל גבוה ואמונה שאני עושה את זה, ואז פתאום נחתה עלי ההבנה שזה לא הולך לקרות, וכבר לא כיף לי ולא מצחיק, ואני מלאה באדמה ועוד שעה חושך, ונראה שיש התקדמות,
אבל גם שהרכב מתחפר עוד ואני מפחדת להרוס… ויאללה, אני הולכת לנסות לחפש עזרה. ולא הלכתי עד עכשיו, לא בהכרח רק בגלל אגו, אלא מפחד לבקש עזרה באמצע שומקום ובארץ זרה… ובכל זאת, הבנתי שהגיע הרגע.
 
אני נועלת את הרכב ושמה רגליי לצאת מהאיזור הזה… מגיעה לכביש אספלט, עובר רכב ואני לא מנסה אפילו לעצור אותו, מרגיש לי יותר בטוח לפנות למישהו שגר באיזור ואני רואה את פניו, מאשר למישהו בתוך רכב.
 
אני רואה בתים באופק ומכוונת לשם. מתחילה להרהר בחשדנות של האנשים שפתאום אפול עליהם בביתם, ומול זה בחשדנות שלי, שלא בא לי לגמור באיזה מרתף אלבני, ושימצאו אותי עוד 10 שנים בנס, אם לארבעה….
הולכת והולכת, מתחילה לראות בתים ונזכרת שבאלבניה יש קטע כזה שכל בית מוקף גדר ושער גדול, אז זה מרגיש מאוד לא נגיש לדפוק למישהו בדלת….
 
ואז אני רואה גבר הולך בכביש עם סוס וחמור וחושבת לי בפנים 'הללויה', הוא בטוח יעזור לי. ניגשת אליו, כותבת בגוגל טרנסלייט, 'נתקעתי עם הרכב ליד הנחל, תוכל לעזור לי?' ומראה לו את הטלפון שלי, הוא מסתכל ולא מבין מה אני רוצה, לוקח את הטלפון ביד, שם ליד האוזן וצועק 'הלו הלו', הוא מתקרב אלי ואני מריחה משב חריף של אלכוהול ומבינה שזה לא האיש לפנות אליו לעזרה. אומרת תודה רבה שלום וממשיכה.
 
ואז עובר רכב אחד ואני מנסה לעצור אותו, והוא לא עוצר והרכב השני שמגיע, כן עוצר!!
מרצדס שחורה כמובן (כמו כל רכב שני באלבניה). מקדימה נוהג גבר בשנות ה50 לחייו ולידו נער, נראה כמו הבן שלו, הם לא מדברים אנגלית, אני מראה להם את הטלפון עם התרגום לעזרה שכתבתי, והוא אומר, 'בטח, תכנסי לרכב, תראי לנו איפה זה', ואני בשניות של חשדנות ('מה אני אכנס איתם לרכב??') , ומצד שני, ברור לי שאני צריכה להכנס לרכב ולסמוך עליו אם אני רוצה שהוא יגיע לשם לעזור לי.
ואני נכנסת לרכב, ונוסעים כמה דק ופונים לכביש עפר, ונוסעים ונוסעים עד שרואים את הואן. והוא ישר שואל אותי 'איפה חברים שלך?' ואני עונה 'סולה'….
 
וככה בבליל של טיפל'ה ספרדית, איטלקית, אנגלית
וגאד בלאס גוגל טרנסלייט, אנחנו מבינים זה את זו והוא מדליק סיגריה דקה כזו, אומר לי 'נו פרובלם, נו פרובלם', נכנס לרכב שלי עם סיגריה ומלא ביטחון עצמי, ואני נושמת לגבריות המופגנת ומשחררת לו, לא לפני שאני לפחות פותחת לו את החלונות הקדמיים של האוטו… חראם על ריח של סיגריות בתוך הרכב.
 
וככה הוא מנסה, ומתקדם יותר ממני, לגמרי, אבל לא באמת מצליח. והוא והבן שלו באינטראקציה קלאסית של אבא ונער מתבגר, בלי להבין מילה ממה שהם אומרים, אני לגמרי מבינה את הניואנסים, המתבגר מרים עליו את הקול בעצבים של 'נו אבא!!' והוא עצמו לגמרי באדרנלין של להוציא אותי מהבוץ הזה ולוקח מנהיגות על האירוע.
 
והוא מבין שזה לא מצליח לו, אז הוא אומר לי שהוא גר קרוב ושולח את הבן שלו להביא את חפירה בגודל הגיוני… ובזמן שאנחנו מחכים הוא מדליק עוד סיגריה ומנסה לשאול אותי עוד שאלות ואני אותו… והבן מגיע ומתחילים להזיז אדמה ממקום למקום, ואבנים וענפים ואחורה קדימה, אחורה קדימה… ויש התקדמות, אבל לא באמת מצליחים לצאת מהברוך הזה. והשמש יורדת ואני תוהה לאן זה הולך ולמה הוא לא מסובב את ההגה, אבל משחררת לו ונושמת, ופתאום מגיעים עוד 2 נערים, חברים של הבן שלו, ולפני שאני מספיקה להגיד אברא כדברא, הם דוחפים את הוואן שלושתם בזמן שהגבר נוסע לאחור, ואז הוא מצליח לצאת מהמקום הזה. חונה את הרכב בצד, יוצא מהרכב ואומר לי, 'היידה, את באה לחנות אצלינו?'. (האלבנים אומרים היידה, כמו בארץ)
ואני אומרת… 'יאללה'. הוא בא לנסוע איתי, ואני אומרת, ' אסע אחריכם'… ואני נוסעת אחריהם, וזה לא כזה קרוב כמו שדמיינתי, והכביש צר ומתפתל לגובה, ועוד פיתול ועוד פנייה, ואני אומרת לעצמי, 'הלוואי שיהיה לזה סוף טוב, הלוואי שיהיה לזה סוף טוב, הלוואי שיהיה לזה סוף טוב', ככה בריפיט…
 
וחושבת בתוכי על מה הגבולות שלי, ושלא משנה מה, אני לא ישנה בתוך הבית, ושוב חושבת על המרתף האלבני והאם לארבעה ועל מה יגידו בחדשות 'נעלמו עקבותיה של צעירה(עדין צעירה דמיט!) ישראלית באלבניה….' , ומשנה את המחשבה לחיובית ומתחילה לחשוב, מה אני יכולה להביא להם כאות תודה, ועל זה שבדיוק הבוקר רציתי לראות בית אלבני מבפנים ואיזו חוויה על טורבו אני חווה פה.
 
ואנחנו מגיעים לשטח קטן בקצה ההר, נוף מדהים, עם בית קטן וצנוע, וישר אני רואה אישה ואני נושמת לרווחה, והיא מקבלת אותי בפנים מחייכות, ואחרי התאוששות קצרה, הם מזמינים אותי לתוך הבית שלהם, ואני יושבת שם על הספה בחדר קטן, שיש בו קמין שהוא גם תנור אפייה, וארון עם טלויזיה, ועוד 2 ספות אחת מול השנייה, ועוד ארון קטן וחלון גדול עם זכוכית אחת שבורה, ואין שום דבר על הקירות או שום מחשבה על 'עיצוב', והדלות והפשטות ניכרת ואני מתבוננת לי בסקרנות בכל הפרטים הקטנים.
 
ולוקח איזה רגע עד שכולם מרגישים בנח, אז אני הולכת להביא חלבה(הבאתי מהארץ חלבות קטנות לתת מתנות) והם עפים על זה וגומרים בביס אחד.
ואני לוקחת דף ועט וכותבת את השמות של כולם בעברית, ומסבירה שעברית כותבים מימין לשמאל והם מתפעלים ושמחים והקרח נשבר.
ומתחילים לדבר דרך גוגל טרנסלייט ויש עוד ילד שם בן 13 שיודע אנגלית ממש בסיסית. ואנחנו שואלים שואלות ומתחילים להכיר יותר לעומק ונפתחים.
והאווירה מתחממת וצחוקים וחיוכים ואני שואלת אם הם פעם פגשו מישהו מישראל והם אומרים לא, ומוסיפים שהמשפחה שלהם החביאה יהודים בשואה. ואני שואלת איך הם הכירו. והם שואלים במה אני עובדת ואם אני נשואה ואיפה הייתי עם הוואן ולאן אני הולכת.
וניכר שיש פערי תרבות ומנטליות, אבל הכל באווירה טובה. ואני מגלה שהיא לא עובדת ואין לה רשיון והוא עובד בתחנת דלק ועושה משמרות של 24/48.
ואז הם מכניסים שולחן אוכל עם מפה והגברת מתחילה להגיש אוכל. אין צלחות, יש נייר סופג לכל אחד, יש מזלגות, אבל זה נראה לי רק ליופי.
יש שם מלא דברים שאני לא אוכלת ואין אפילו ירק אחד, אבל אני טורפת הכל בהנאה רבה.
יש שם ביצה קשה, לחם לבן ביתי פשוט, נקניקיות,
גבינת פטה ביתית, בשר חזיר על העצם, כוס קוקה קולה קרה (לא שותה מוגז מילדות) וכוסית ראקי ביתית.
והטלויזיה דולקת והם מנסים למצוא ערוץ בעברית ולא מצליחים, אז הם שמים ערוץ עם מוזיקת פופ אלבנית, וזה תמיד מדהים אותי שהז'אנר הזה אותו דבר בכל מדינה, רק השפה משתנה…. והם מבקשים ממני לשים מוזיקה בעברית, אז אני שמה להם את המקבילה לטראש ישראלי באותו סגנון.
 
ואז הם מבקשים לראות את הבית שלי, ואני עושה להם סיור בוואן, וכולם באים ומסתכלים ומתרשמים ושואלים שאלות.
ואנחנו חוזרים לחדר המחומם בפנים ומקשקשים עוד קצת, ואוכלים מהערמונים שהבאתי להם, שקניתי בשוק בבוקר…. והם מזמינים אותי לישון בפנים ואני מסרבת בנימוס.
 
ואני חוזרת לבית שלי עם חיוך ענק ומסופק. ויודעת שבשביל כולנו, זה יהיה סיפור השבוע.
איזה יום יאללה!
ואני בהודיה ענקית ליום הזה, לקור הרוח היחסי שלי, לענווה שהיתה לי לצד היהירות לרגע, להקשבה לעצמי, לתושייה, לבקשת העזרה כשהגיע הרגע,
לגבולות שידעתי לשים ולזה שאני בכלל פה ומאפשרת לעצמי לחוות את כל זה.
והערכה ענקית למשפחה הזו שפתחה את הלב והבית ואירחה אותי מכל הלב, כאילו אני בת בית. וזה בכלל לא משנה מה שיש להם או אין להם בעולם הפיזי, זה משנה מה יש להם בפנים. וכולנו אנשים דמיט.
ויש אנשים טובים בעולם, זה לגמרי אמיתי.
אז תודה לארבן, ולבונה, אאוקליד, וריקו
ישראלים באלבניה בעיות בטיחות בסה