שאלה נפוצה בנוגע לקוסובו היא שאלת ההכרה של ישראל בה, והיחס של קוסובו כלפי ישראל.
מדינת ישראל הכירה בקוסובו כמדינה עצמאית החל מ-4 בספטמבר 2020, זאת, באופן רשמי, כחלק מהסכמי אברהם.
כינון היחסים הרשמי, שהתקיים בפברואר 2021, נעשה לאור מגיפת הקורונה – בפגישת ZOOM. כיום, קוסובו היא בין המדינות הבודדות בעולם שפתחו את השגרירות שלה בישראל בירושלים.
אם ישראל וקוסובו מעולם לא היו אויבות – למה ישראל הכירה בה באופן רשמי רק בשנת 2020?
בדומה לשאר המדינות עמן נחתמו הסכמי אברהם, מעולם לא התנהלה מלחמה בין ישראל לקוסובו. ובשונה מהן – ישראלים יכלו מאז ומתמיד להכנס לקוסובו באופן חופשי. (כמובן, בתקופות בהן המדינה הייתה כבר עצמאית ופתוחה)
כמו כן, לעם האלבני היושב בקוסובו (וגם לזה היושב באלבניה) הייתה מאז ומתמיד הערכה לישראל ולכן, על אף היותם מוסלמים, מעולם לא הייתה קיימת בה עוינות כלפי יהודים או ישראלים. מעבר לזאת, אלבנים רבים (בשתי המדינות) לא רק שמקבלים את פני המבקרים היהודים בברכה, אלא גם ששים לספר להם על ההיסטוריה המשפחתית שלהם ועל הצלת יהודים בכפריהם ועריהם במהלך מלחמת העולם השניה.
יותר מארבעה עשורים אחרי אותה מלחמה, ב-1999, מדינת ישראל גמלה לעם האלבני וקלטה אליה פליטים שברחו מאימת ההפצצות והטיהור האתני שנעשה בקוסובו.
אם ישראל וקוסובו מעולם לא היו אויבות – למה ישראל הכירה בה באופן רשמי רק בשנת 2020?
קודם כל, נזכיר כי קוסובו הוקמה בתור מדינה עצמאית ב-17 בפברואר , 2008, קצת יותר מ-12 שנה לפני ההכרה הישראלית. עם זאת, לאור הסכסוך עם סרביה ואי הכרתה של סרביה בקוסובו כיישות נפרדת מהרפובליקה הסרבית, ההכרה העולמית בקוסובו הייתה (ועודנה) חלקית והושפעה רבות מלחץ דיפלומטי סרבי, שהיה חלק מהגורמים שמנעו גם ממדינת ישראל להכיר בקוסובו.
סיבה נוספת בגינה ישראל נמנעה מהכרה בקוסובו לאורך שנים רבים, הייתה החשש שהכרה בעם מוסלמי שטוען לריבונות בשטח הנמצא במחלוקת, עלולה להוביל לצעד דומה מצד הפלסטינים ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
צריך לציין שעל אף ההתנגדות הרשמית מצד ההנהגה, היו גורמים רבים בארץ, בשלטון ומחוצה לו, שתמכו בהכרה בקוסובו, ואף הצביעו על הדמיון שבין הקמת הרפובליקה הקוסוברית להקמת מדינת ישראל.
בקוסובו, מצד שני, הביעו לאורך הזמן תמיכה בישראל, כולל הודעת תמיכה בישראל אותה הוציא נשיא קוסובו דאז, האשים טאצ'י, לאחר הפיגוע במתחם שרונה בת"א בשנת 2016.
השינוי וההחלטה להכיר בקוסובו הגיעו בעקבות וכחלק מהסכם סרביה – קוסובו (נקרא גם הסכם וושינגטון), שהינו הסכם לנרמול היחסים הכלכליים בין סרביה לקוסובו, ונחתם בספטמבר 2020 בתיווך אמריקאי, בבית הלבן. כחלק מההסכם, סרביה השעתה לשנה את מאמציה ללחוץ על מדינות שלא להכיר את בקוסובו ואף לבטל את הכרתן בה, דבר שאפשר לישראל להכיר בקוסובו.
כחלק מההסכם, הודיעה קוסובו שתקים את שגרירותה בישראל בירושלים, דבר אותו הצהיר האשים טאצ'י כי יעשה עוד ב-2018, באם ישראל תכיר בקוסובו. גם סרביה אמרה כחלק מההסכם שתעשה כן עד יולי 2021, אך הדבר טרם קרה.
יחסי ישראל-קוסובו מאז ההכרה
קוסובו עמדה במילתה ואכן הקימה את שגרירותה בירושלים בחודש מרץ 2021, שבעה חודשים לאחר חתימת ההסכם.
עם הקמת השגרירות, רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, שיגר בקשה לשקילה מחדש של ההחלטה, וזאת לאור חילופי שלטון שהתרחשו בקוסובו זמן קצר לפני כן. עם זאת, גם בממשלה החדשה, הקוסוברים נותרו בעמדתם והצהירו על השגרירות בירושלים כעניין סגור. כמו כן, הם ציינו כי ברצונם לשמור על יחסים ידידותיים עם הפלסטינים. (איתם, נציין, אין להם יחסים רשמיים או הכרה, ההפך הוא הנכון)
השגרירות, השגרירה, ופעילותם
שגרירת קוסובו הנוכחית (והראשונה) בישראל, היא גברת אינס דמירי. דמירי, קוסוברית מפריזרן, הינה נכדה לניצולת שואה. וסבה? לא פחות ולא יותר מאשר האדם שבזכותו סבתה ניצלה.
מאז פתיחת השגרירות, נראה כי השגרירה בהחלט פועלת במרץ לחיזוק היחסים בין המדינות. כחלק מכך, נחתמו הסכמי שיתוף פעולה רבים בין ישראל לקוסובו, בין השאר בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה, זכר השואה וחקר ההיסטוריה היהודית, וכן בתחומים מדעיים שונים.
שגרירות ישראל בקוסובו
על אף כינון היחסים, טרם הוקמה נציגות ישראלית רשמית בפרישטינה, בירת קוסובו. השגרירה, גברת תמי זיו, מונתה לתפקיד כבר בדצמבר 2021,והגיעה לפרישטינה לראשונה באפריל 2022. עם זאת, הגב' זיו מוגדרת כ"שגרירה ניידת", כלומר, היא לא קבעה את מקום מושבה במדינה. נציין, כי במדינות רבות אין שגרירות או קונסוליה ישראלית רשמית, על אף קיומם של יחסים דיפלומטיים מוצלחים, וישראלים הזקוקים לעזרה נדרשים לפנות לשגרירות במדינות שכנות. במקרה זה, השגרירויות הקרובות יהיו בבלגרד שבסרביה, או בטירנה שבאלבניה. כמובן, העובדה שאין שגרירות קבועה לא אומרת כי השגרירה אינה פעילה. כך למשל, רק לאחרונה, בנובמבר 2022, הגב' זיו לקחה חלק בפתיחתו של המרכז היהודי בפריזרן.
