אז עשינו טעות, הקשבנו לגוגל מפס, ומצאנו את עצמנו בכביש עפר מלא שלוליות, אחרי כמה ימים גשומים. הימים הגשומים דאגו שהירוק האביבי יהיה עוד יותר ירוק מהרגיל, אבל הם גם הביאו איתם… בוץ. 

ובוץ, יחד עם מכונית שכורה לא-כל-כך חזקה, זה לא תענוג גדול. וכמו שגילינו אחר כך, כוח לא היה הדבר היחיד שחסר באוטו הזה… 

נחזור לסיפור – נתקענו בבוץ, הבנו שלא נצליח לצאת מזה ולא משנה כמה חזק נלחץ על דוושת הגז, ויצאנו ברגל לכיוון בתים קרובים. רבע שעה הליכה, בערך, והגענו לבית.

"הלו", צעקנו משער הבית. "זה בסדר אם נכנס?" 

גבר ואישה היו בחצר. הם סימנו שאפשר, והתחלנו להסביר. הנחנו שבאיזור המבודד הזה, הרבה אנגלית לא תהיה. אז באנגלית מפושטת וגוגל טרנסלייט שבקושי עבד כי קליטה לא כ"כ הייתה שם, אמרנו:

"בכביש שם, האוטו שלנו, אוטו גרוע, בבוץ. אתם יכולים לעזור, בבקשה?"

"שם?" שאל הגבר, וחשב. "אני מכיר, זה אדמות שלי פה מסביב." הוא התחיל לספר על עצמו. הוא גר בפרישטינה אבל המשפחה שלו פה מימים ימימה. בימים פנויים הם בונים לעצמם חווה, עם מטע תפוחים ובקרוב גם רפת. את בית החווה והרפת הוא בנה בעצמו, כך הוא מספר תוך שהוא מראה לנו את המקום. 

הבנו, נפלנו עליו באמצע עבודה שהוא לקח על עצמו ביום פנוי. 

אבל, כיאה לאלבנים, חווינו קונאק במלוא המובן. האירוח הטוב ביותר.

"בואו, תשבו, קפה?", והוביל אותנו לשולחן הנמצא בחצר. 

אשתו שלא דיברה אנגלית הסתובבה סביבנו. הוציאה קפה. משקאות קלים. עוגיות. מה לא.  

"הכביש הזה, שבאתן ממנו," הוא הצביע לכיוון, "התחילו לסלול אותו ב-2019, אבל אז קורונה. זהו. כבר שנתיים לא עובדים. הכביש הזה לא לאוטו רגיל. שם, לפני זה, הייתן צריכות להמשיך ישר. שם יש אספלט. הייתן מגיעות לאגם."

ישבנו איתם קרוב לשעה, עם ערבוב של כמה מילים באלבנית, ואנגלית פשוטה אך יחסית שוטפת מצידו, שמענו על הילדים שלהם, ועל הנכדים שלא האמנו שיש – הם נראו כל כך צעירים! 

בסוף, שהתברר שהוא רק ההתחלה, חזרנו לדבר על האוטו. היה להם ג'יפ, ישן, אבל כזה שיכול להתמודד עם דרכים כאלה. הוא הוציא רצועות לגרירה, נכנסו לג'יפ ויצאנו לכיוון האוטו הרומני שלנו.

הגבר יצא מהג'יפ והחל לבחון את הגלגלים התקועים בבוץ. ניסה גם הוא לנהוג, קדימה, אחורה, אל מחוצה להם. ללא הצלחה. כל מה שיצא זה בוץ שניתז לכל עבר. 

"פרובלם, פרובלם." אמרה האישה, שהתרוצצה ובחנה את המצב מכל הכיוון. 

אוקיי, אל אחורי האוטו. וו גרירה? איפה הוא? אין!

כמו שאמרתי, כוח זה לא הדבר היחיד שחסר לאוטו הזה…

אלתור קטן. חיבור הרצועות לוו הסגירה של תא המטען. 

הוא נכנס לג'יפ, נסע אחורה והסתובב כדי להיות באותו הכיוון של הרכב התקוע שלנו. נכנסנו אנחנו. מניעות. אחת שתיים, גז מכיוון הג'יפ וגז מכיוון האוטו הגרוע. קצת מאמץ – והאוטו בחוץ! עכשיו לסובב, פרסה במקום כדי לחזור על עקבותינו. מעולה. 

"נהדר! יופי! תודה תודה תודה!"

"זה בסדר, זה בסדר. עכשיו, אתן יודעות איך לנסוע? ישר ישר ואז ימינה. שם אגם." 

"כן, בסדר, תודה רבה רבה רבה, אנחנו לא יודעות איך להודות לכם!" 

כמה חזרות על זה. ובחזרה לאוטו.  

נסע לו הג'יפ עם החברים החדשים שלנו. נסענו אנחנו. 

הופס, עוד שלולית בוץ. אופס, שוב נתקענו. 

הפעם זה כבר היה פחות פשוט. זווית בעייתית. הגבר ניסה לעקוף את הרכב מהצד כדי לגרור אותו מקדימה, כשאשתו מכוונת אותו.  הפעם, היה זה הוא שנתקע בבוץ. למרבה המזל, כמה תמרונים, הרבה מילמולי  "פרובלם, פרובלם" מצד האישה, והמון בוץ אחרי, הוא היה בחוץ שוב. 

רק שהוא לא היה בזווית מתאימה כדי לגרור אותנו. 

"פרובלם, פרובלם." חזרה ואמרה האישה, בעוד ששניהם מסתובבים, בוחנים את המצב, והגבר בודק מה עוד יש באוטו שלו שיכול לעזור.  

בסוף, הוא עשה שיחת טלפון, התקשר לטרקטור שיגיע מכיוון האגם. המתנה קלה והוא הגיע, עוד מושיע. 

הכוונות, חיבורים, גז גז גז – והאוטו בחוץ. 

שוב, "תודה תודה תודה, תן לנו לשלם לך!" 

נהג הטרקטור חייך והניד בראשו, והסתובב בחזרה למקום ממנו הוא בא.

"טוב," אמר הגבר, "עכשיו אני נוסע קדימה, אתן נוסעות אחרי, באותה דרך", כשהוא מתכוון שנעבור באותן נקודות בכביש שאולי יהיו פחות בעייתיות.

קדימה, לדרך. נסע נסע נסע, אנחנו נסענו נסענו. החלקנו. כמעט לתוך עץ. שוב הבוץ הטביע אותנו ואת הרכב הרומני המסכן.  וזה היה חתיכת בוץ עמוק. 

"פרובלם, פרובלם." חזרה ואמרה האישה. 

היינו כבר שלוש שעות לתוך כל הסיפור. התחלתי לומר, "סוט (היום)…", "קטסטרוף!" ענתה האישה. אני רק רציתי לומר שהיו לנו המון תכנית להיום, אבל גם קטסטרוף זה נכון. 

תוך כדי הערכת המצב, שמתי לב למספר קברים בצד הדרך, מלפני כמאה שנה. הם נשאו את שם משפחתו של הגבר. טוב, הוא כבר אמר שזה אדמות שלו ושהמשפחה פה כבר המון שנים. כ-1500 שנים. 

עוד שיחה לנהג הטרקטור שלא הספיק להתרחק יותר מדיי, וחזר עם חיוך. זווית בעייתית, הילוך אחורי, גז גז גז והרבה בוץ ניתז. בסוף גם מזה יצאנו. 

הפעם היה זה הגבר שלקח את האוטו ונהג בו את המשך הקטע הבעייתי, שלא נתקע שוב… 

אחרי עוד המון תודות והמון הערכה לזוג הזה, שלא רק נתנו כמה שעות טובות מיום חופשי שלהם כדי לעזור לשתי זרות, אלא גם נכנסו עמוק לבוץ בשביל זה ולא הסכימו לקבל כלום, המשכנו הלאה אל האגם. כמובן, לא לפני שהבטחנו שנודיע להם בסוף היום שהגענו בשלום לפרישטינה. 

והאוטו? התלכלך בטירוף, משך המון המון המון מבטים וצחוקים מאנשים שראו אותנו בדרך, ואפילו גרם לזה שבמלון שבו ישנו ביקשו ממני לחנות במקום אחר, פחות בולט, "כי הוא נורא מלוכלך."

את הפער הענק בין מה ששמענו באותו בוקר מהפקידה במלון, על איך שאירופאים חושבים שאנשים בקוסובו הם אנשים רעים, לבין החוויה שלנו – פשוט קשה לתאר.

קשה להסביר עד כמה זה חבל שהתמונה שיש לאנשים בעולם על האיזור הזה ועל המדינה היפה הזו, ועל האלבנים בכלל – פשוט כל כך רחוקה מהמציאות. 

אני אומרת תמיד שאני עושה את מה שאני עושה בעסק הזה, לא רק בשביל הפרנסה. חשוב לי, באמת שחשוב לי, שאנשים יגיעו למקומות האלה, יצאו לטיול באלבניה, בקוסובו. חשוב לי שיכירו את המקומיים, יחוו את קבלת הפנים הזו שהיא כל כך רחוקה מהסטיגמות של "פשע באלבניה", "מסוכן בקוסובו", "הם מוסלמים ולא בטוח לנו שם כישראלים," וכו'. 

בקיצור – שיחוו את המציאות שהיא הרבה יותר חיובית ממה שנדמה לחלקנו. כמו שכתבתי, לא צריך להתקע בבוץ בשביל זה, מה שמתואר פה הוא מקרה קיצון, אבל ידעתי שהוא יעבור בשלום כי כבר חוויתי תגובות חיוביות וקבלת פנים חמה בהרבה מקומות ברחבי הספירה האלבנית.