…והיום היה כל כך יפה, עד שהמכונית נתקעה בבוץ. באמצע שום מקום, בקוסובו. עם זאת ידענו שאנחנו בטוחות ונקבל עזרה…

איך ידענו? תנו לי להסביר…

האלבנים מהווים 95% מאוכלוסיית קוסובו. הם גם רוב האוכלוסיה (מן הסתם) באלבניה עצמה. וחוץ מזה, הם גם מיעוט גדול במדינות הסובבות: יוון, סרביה, מונטנגרו ומקדוניה, ומכסים את שאר הגבולות המזרחיים והמערביים של אלבניה וקוסובו. פשוט אומה שגובלת את עצמה מכל עבר.

"זרים לא באים לכאן, האירופאים חושבים שהאלבנים הם אנשים רעים…"

ככה אמרה לנו פקידת הקבלה במלון שלנו בגילאן לפני שיצאנו באותו בוקר לכיוון הטירה הסמוכה של ארטן. (נובו ברדו)

ארטן, כך יצא, הוא המקום הראשון אליו הגיעו יהודים בקוסובו, שם עסקו בטביעת מטבעות זהב עבור העות'מאנים, מטבעות שעד היום מפארים את צווארן של רוב הכלות באיזור.

רוב האלבנים הם מוסלמים, אבל מעל הכל, רובם מזהים את עצמם בראש ובראשונה כאלבנים. 

פשקו ואסה, סופר ופעיל אלבני מתקופת הרנסנס המקומי, אמר: Feja e shqiptarit është shqiptaria – דתו של אלבני היא כל אלבניה. מעין תפיסת ארץ-ישראל השלמה גרסת אלבניה.

ארטן יפה. במיוחד ביום שמשי. טירה על ראש ההר. הר אחד מיני רבים ברחבי קוסובו. יש שם מסעדות, וילות וצימרים, סיורים בין עיי חורבות. בכביש אחר בצד השני של ההר יש מסעדה חדשה (ואולם חתונות) שנבנו בצורה של טירה, מקום מהסוג שדיסני יכולים ללמוד ממנו.

ירדנו מההר במכונית השכורה שלנו, סדאן תוצרת רומניה, ויצאנו לכיוון אגם בטלבה היפהפה שנמצא בקרבת גבול סרביה מצפון מזרח. נסיעה הכוללת כביש יפהפה עם פיתולים, סיבובים חדים יותר וסיבובים חדים פחות. 

אני יודעת שרבים מדמיינים את קוסובו כמשהו מזרח אירופי א-לה ברטיסלבה בסרט יורוטריפ, או כמשהו שלצערנו אנחנו רואים בחדשות על אוקראינה, עם הריסות בכל פינה. אבל אין יותר רחוק מהאמת – קוסובו היא… חיה. מקום חי עם נופים בצבעים בוהקים ועיירות צבעוניות, ועם קדמה טכנולוגית מפתיעה. טוב, כשצריך לבנות הכל מחדש, להתקין תשתית חדשה ומודרנית זה חלק מהעניין.

אבל זה לא נכון לגבי כל דבר. אני תמיד מזהירה לקוחות רבים משימוש בגוגל מפס בכל האיזור. והנה דוגמה טובה לסיבה לכך: 

בקצרה – עקבנו אחרי גוגל מפות ונתקענו בבוץ. שתי מטיילות, מדריכות יהודיות. בלי קליטה. אבל הכל טוב, ידענו שנהיה בסדר גמור.

האלבנים מגדירים את עצמם לפי כמה מושגים בתוך זהותם. הראשון מבין שני העיקריים שבהם הוא בסה (Besa), שמתורגם בגדול לברית.

אם ההצהרה של פשקו ואסה היא הדיבר הראשון של האלבנים – לא תשים אלים לפני היותך אלבני, אז בסה היא הדיבר השני. ויותר מדיבר – היא ברית של ממש, היסוד שמחזיק את האלבנים ביחד. ברית בינם לבין עצמם. אתה נותן את הבסה שלך ואתה קשור לאותו אדם, לאותה משפחה, לנצח.  אין גרוע מלהפר הבטחה של בסה – תעשה את זה ותיתפס כאויב העם. 

בעיקרון, בסה מוצעת לאלבנים רק על ידי אלבנים. לעיתים רחוקות היא מוצעת לזרים, ורק אם הוכיחו שהם ראויים לכך. האלבנים התמודדו מול אויבים מבחוץ במשך אלפי שנים, עוד מהתקופה הרומית, אבל בכל הזמן הזה הם נתנו את הבסה שלהם רק לעם אחר אחד. ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

למרות שבמהלך מלחמת העולם השניה היו האלבנים כבושים על ידי הגרמנים, האיטלקים ובמקביל נלחמו בסרבים וביוונים, הם התארגנו כדי להגן על היהודים שיגיעו לכאן בחיפוש אחר מקום מסתור. 

נתקענו באמצע שום-מקום, אבל ידענו שאנחנו בטוחות. ידענו, כי בכל כך הרבה מקומות באיזור, ממיטרוביצה בצפון קוסובו, דרך המסגד בפריזרן שבמערבה, ועד לטירה של ג'ירוקאסטר הרחק בדרום אלבניה, בכל פעם שנשאלתי מאיפה אני ואמרתי 'ישראל', התגובה שקיבלתי נעה מ'אה, ישראל, ריספקט!" ועד חיבוק מרוגש. 

הדיבר השלישי של להיות אלבני נקרא קונאק. תרגום חופשי יהיה 'מחסה', אבל ניסוח טוב יותר הוא 'דלת פתוחה לכל מי שדופק בדלת'. מי שיעשה זאת, יבקש עזרה, יקבל את האוכל הכי טוב שיש, גם מהעניים והרעבים ביותר, את המיטה הטובה ביותר, ואת המיקום הקרוב ביותר לאח ביום קר. 

אז נתקענו בבוץ. ראינו כמה בתים בדרך למקום בו זה קרה, והחלטנו ללכת ולדפוק בדלת. 

לקריאת חלק 2 לחצו פה